קיקו ארגוּאֵיו

פרנסיסקו ח’וסה גומֵז דה ארגוּאֵיו וירץ, נולד בלאון (ספרד) ב-9 לינואר 1939. למד אומניות יפות באקדמית סאן פרננדו במדריד וזכה, בשנת 1959, בפרס הלאומי המיוחד לציור. לאחר חוויה של משבר קיומי עמוק הופיע בתוכו תהליך של חזרה בתשובה כה רצינית שבעקבותה החליט להקדיש את חייו לישוע המשיח ולכנסייה.

בשנת 1964 הקים קבוצה בשם "Gremio 62" יחד עם הפַּסָּל קוומונטיס ואומן הזכוכית מוניוס דה פאבלוס, לחקר ופיתוח אומנות קדושה. הקים תערוכות במדריד (בספרייה הלאומית), ובאותה שנה הציג את ספרד בכמה יצירות שעיצב בשם משרד התרבות הממשלתי הספרדי בתערוכה עולמית לאומנות קדושה ברויאן (צרפת). הציג גם בהולנד מספר של יצירות (גלריה בשם Nouvelles Images).

מתוך שכנוע עמוק שהמשיח נוכח בסבלם של החפים מפשע ובתוך האנשים הכי נבזים וה-אחרונים שבעולם, עשה את דרכו לתוך צריף באזור פאלומיראס אלטאס כדי לחיות בין העניים מחוץ למדריד. באותו מקום הכיר מאוחר יותר את קרמן הרננדיז וביחד גילו, בהשראת אווירת העניים, דרך מיוחדת להכרזת האמונה, מעין סינתזה קריגמתית-הכרזתית אשר פתחה דלת להקמת קהילה נוצרית קטנה. בקהילה זאת נתגלתה אהבת המשיח הצלוב, מה שהפך אותה לזֶרַע שצמח בכנסיות מקומיות רבות במדריד (בעזרת הארכיבישוף של מדריד דאז המונסניור קאסימירו מורסייו) ולאחר מכן ברומא ומשם למדינות אחרות.

לאחר חזרתו בתשובה, גייס קיקו את האומנות שלו לשירות הכנסייה. באופן קונקרטי, הוא עשה זאת דרך הציור, המוזיקה, הארכיטקטורה והפִּסּוּל. בשני התחומים האחרונים יצר אסתטיקה חדשה בעלת פוטנציאל אדיר לחבר את האדם לאמונה.

בהקשר האומנות, יש לקיקו יצירות חשובות בכל העולם. מקום ראשון הוא מדריד: אפשר לראות בקתדרלה הראשית את "כתר רזי המשיח" אותו דבר במורסיה. הוא צייר לאחרונה גם באיטליה קיר גדול בסמינר ה-רדמפטוריס מאטר של רומא, בנוסף לעוד ציורים בכנסיות מקומיות ברומא כמו כנסיית מארטירי קנדיזי (העדים הקנדיים), ובערים אחרות כמו פיאצ'נזה ופרוג'ה. דוגמה אחרת היא ציור יום הדין האחרון על הקיר הגדול בבית הגליל (ישראל), מרכז בינלאומי הממוקם בפסגת הר-האושר. מרכז זה הוקם לפי חזונו ורצונו הישיר של האפיפיור יוחנן פאולוס השני למטרת בניית גשר עם העם היהודי.

הארכיטקטורה של קיקו מעצבת מודל חדש של כנסייה וסמינר (מנזר להכשרת כהני דת) המבוססים על אסתטיקה חדשה אותה אפשר לזהות בויטראז'ים שהוא עצמו יוצר. ישנן הרבה דוגמאות בספרד, איטליה, ניקרגואה, ארה"ב, פינלנד, הרפובליקה הדומיניקנית ועוד כמה מדינות באסיה ואפריקה. מבין כל מה שנזכר לעיל בולט בית הגליל כיצירת מופת.

עם השנים, יצר קיקו ארגוּאֵיו פן מוסיקלי מיוחד המאפיין את הדרך הנאוקאטקומנאלית. מימי הימצאותו בצריפי העניים בפאלומיראס אלטאס עם ספר התנ"ך והגיטרה שלו ועד היום, הלחין יותר מ300 שירים שנאספו לספר בשם "Risuscitò" (המשיח קם): שירים לקהילות הדרך הנאוקאטקומנאלית". חלק מהם מהווים שירים להרבה כנסיות בעולם וחלקם האחר הולחן ובוצע באירועים מיוחדים ובנוכחות אפיפיורים שונים. ביצירות המוזיקליות של קיקו מעורבים הרבה כלי נגינה.

בשנת 2010, הקים קיקו תזמורת סימפונית השייכת לדרך הנאוקאטקומנאלית והלחין את "סבלם של החפים מפשע", יצירה סימפונית שמתארת באמצעות המוזיקה את סבל הבתולה מתחת לצלב. לאחר ביצוע היצירה הנ"ל בישראל בנוכחות רבנים חשובים ואנשי ממשלה בנוסף ל-200 בישופים מכל העולם, הכירו היהודים בהתרגשות עמוקה שחוו הבנה, הכלה ואהבה מהכנסייה בפני ייסורי השואה. ומאותו רגע היצירה הזאת מהווה גשר לדיאלוג בין העם היהודי לכנסייה הקתולית. שווה להזכיר שיצרה זו נוגנה בהרבה מקומות: בוותיקן (באירוע מיוחד בנוכחות האפיפיור בנדיקטוס ה-16), בירושלים, בית-לחם, מדריד, פריז, טוקיו, ניויורק, שיקגו, בוסטון, דיסלדורף, אושוויץ ובמקומות אחרים בעולם.

קיקו ארגוּאֵיו הוא גם מחברם של שני ספרים: ב-2012 הוא חיבר את "הקריגמא – בצריפים עם העניים", וב-2016 את "אנוטציות 1988-2014".